השם ישראל ניתן ליעקב על ידי האיש שנאבק עמו כאשר נשאר לבדו בלילה ליד מעבר היבוק בדרכו חזרה מחרן לארץ כנען. המאבק הלילי מתרחש במהלך ההכנות שעורך יעקב למפגש עם אחיו עשו. יעקב מפחד מאד מאחיו שאותו לא ראה במשך שנים רבות מאז שברח לאחר שגנב ממנו בערמה את ברכת אביהם יצחק. אירוע שאחריו נאמר "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא'). הדגם הראשון של יחסי אחים שהסתיים ברצח של אח את אחיו, עומד ברקע יחסיהם של עשו ויעקב המכילים מוטיבים משותפים רבים עם סיפורם של קין והבל. הראשון בתורה המכונה איש הוא קין, כאשר אימו חוה נותנת לו את שמו ואומרת "קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה" (ד', א'). המאבק הלילי של יעקב עם איש, שהכתוב מדגיש את העובדה שאינו מוכן להזדהות בשמו, מעיד על מעין תאור גנרי של מאבק ומייצג את הפחד הקמאי ביותר מפני רצח.
חלק מברכתו של יצחק שניתנה ליעקב הוא "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (כז', כט'). ניתן לראות ברכה זו כמתבססת על תפישה שיחסים בין אחים, ולכן גם בין בני אדם בכלל, הם מסוכנים ולפיכך צריך להיות חזק ולשלוט באחרים. הסכנה של רצח אח קיימת והדרך להתגונן בפניה היא על ידי שעבוד של האח.
המאבק של יעקב עם האיש המסתורי מבטא גם הוא חוויה כזו, אך בסופו מתרחשת התמרה בלתי צפויה. עם עלות השחר, כאשר נראה ששני הנאבקים נמצאים בשוויון כוחות והאיש מבקש "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (לב', כז'), יעקב אומר "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (לב', כז'). הוא דורש מהאיש להפוך את יחסו ליחס של ברכה. הוא היה יכול לבקש מן האיש הנחפז ללכת להשתחוות לו ולממש כך את הברכה שקיבל מאביו. אך כשהוא מבקש ברכה, הוא למעשה מוותר על הכח לשעבד את האחר. ופותח פתח לסוג אחר של יחסים.
בעקבות זאת, האיש שואל לשמו ואומר לו "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב', כט'). הפועל ש.ר.ה המהווה חלק מן השם ישראל מופיע כאן פעם יחידה בתורה ומשמעותו אינה ברורה לחלוטין. לפי ההקשר, נראה שמדובר במאבק. אך לפי הקשר עם המילה שר והפועל ש.ר.ר נראה שמדובר על הנהגה או שליטה. אני מציעה לראות כאן הכרה בכך שיעקב עשה כאן מעשה ששינה את גורלו וגורל צאצאיו. הוא שינה את התפישה הבסיסית של יחסים, מיחסי כח ושליטה ליחסים שבהם השותפים יכולים לברך זה את זה. ניתן לפרש שכאשר יעקב נותר לבדו, הוא פגש את העמדה הפנימית שלו לגבי הסכנה שביחסים בין-אישיים, זיהה את הפחד שלו, נאבק בו והתברך ממנו. הוא הצליח להשתחרר מן התפישה של יחסי אחים כמאבק בלתי פוסק, אותה הנחיל לו אביו בברכתו שהיתה במובן זה גם קללה. כך הפך לשותף ביצירת גורלו שלו. מילותיו של האיש "שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים" מתפרשות כאן: "יחד עם אלוהים הנהגת את גורלך". ההמשך "וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" מבטא את העובדה שהשינוי הפנימי שיעקב עבר השפיע על מערכות היחסים הממשיות שלו עם אחיו ועם אחרים. ההתמרה שעבר באותו לילה, איפשרה לו למחרת לפגוש את אחיו עשו ממקום אחר "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (לג', ד').
כאשר יעקב ויתר על השעבוד של האיש במעבר היבוק הוא ויתר על הרעיון של שליטה באחר. עובדה זו מתבטאת בשמו החדש ישר-אל. הוא מקבל על עצמו שמי שינהיג, ישרה הוא האל ולא הוא. דווקא הויתור על שליטה באחר הוא זה שמאפשר לו להצטרף לאל בהנהגה שלו עבור עצמו. הוא מבטל את הגורל שהוכתב עבורו על ידי ההיסטוריה המשפחתית והדפוסים הטראומתיים שהועברו מדור לדור ויוצר אתוס חדש של מערכות יחסים. אותו אתוס ילבש, לאחר תהפוכות רבות, צורה של ערבות הדדית בין צאצאיו שלו.
יחסיהם של יעקב ועשו עברו תיקון כשיעקב הפך לישראל. לעומת זאת, היחסים בין יצחק לישמעאל לא עברו תיקון דומה. התפישה שיש יורש לגיטימי אחד בלבד והדפוס של גירוש האחד עבור האחר חוזרים ומופיעים שוב ושוב ביחסים בין העמים. בירושלים, המהווה את המוקד שבה באים לידי ביטוי הדברים העמוקים בצורה החזקה ביותר, חוות גם היום משפחות פלסטיניות גירוש מבתיהן באמתלות שונות על מנת לפנות מקום ליהודים.
אם אנו רוצים להיות ראויים לשם 'ישראל', כדאי שנלמד מן הרגע המכונן שבו ניתן השם הזה לראשונה. אם נוכל לפגוש את הפחדים של עצמנו ואת התפישות שעדיין פועמות בנו על הצורך בשליטה כדרך של הגנה, אם נוכל לוותר על אלה ולבקש במקומן דרכים של הכרות והתברכות הדדית עם האחר, נוכל להיעשות שותפים אחראים ליצירת גורל חדש השונה ממאבק אין סופי. נוכל ליצור תיקון גם בין בני יצחק לבני ישמעאל ולפתוח פתח ליחסים של אחווה וברכה ההולכת וגדלה. נוכל להרחיב את האמרה "וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם" (אבות ה',ה') למשפחת האדם כולה.