על חושך ואור בתרבות הסינית והיהודית



בבסיס התרבות הסינית העתיקה עומדים המושגים של יין ויאנג. צמד מושגים המייצגים את מכלול הניגודים שביקום המשלימים זה את זה. הסימניות שמשמשות לכתיבה של יין ויאנג מתורגמות כצד החשוך והצד המואר של ההר. יין מייצג את החושך ויאנג את האור, יין את הלילה ויאנג את היום, יין את החורף ויאנג את הקיץ. הם נמצאים בתנועה מתמדת ובהשתנות שבה האחד מוביל לאחר במעגל אינסופי. ניגודים רבים נוספים מקושרים ליין וליאנג. בנוסף לאיכויות שלהם המתבטאות בעולם הטבע, ישנן איכויות ייניות ויאנגיות בגוף האדם, בעולמו הרגשי והתודעתי. הדאו, 'הדרך', היא הדרך לחיות באופן מותאם לתנועתם הטבעית של היין והיאנג בעולם ובאדם.

בסמל של היין והיאנג, ניתן לראות כי בתוך שיאו של האחד נובט האחר. כך בעונות השנה, בשיא החורף, למחרת היום הקצר בשנה, מתחיל האור להתגבר והימים מתארכים ובשיאו של הקיץ, מתחילים הימים להתקצר והחושך גדל. בתרבות המייחסת לאור ולחושך מעמד שווה כחלקים מהותיים ומשלימים של הקיום, השינויים האלה מתקבלים בברכה. זרע שנטמן באדמה בחורף, יוכל לנבוט באביב, לתת פרי בקיץ, לקמול בסתיו ולהפיץ את זרעיו על מנת שאלה ינבטו שוב באביב וכל התהליך נתפס כחלק ממעגל החיים השלם.

גם העכור והטהור נחשבים ביטויים של יין ויאנג בהתאמה. ושניהם מתקבלים בברכה כחלק ממעגל החיים. התרבות היהודית מייחסת לאור ולטוהר ערך חיובי המקושר עם קדושה כפי שבא לידי ביטוי, בין השאר, בברכה שנאמרת בהבדלה "ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". ההקבלה של ההבדלה בין אור וחושך, הקודש והחול, עם ההבדלה בין ישראל לעמים מעידה על הזדהות לאומית עם הצד של האור והקדושה. בלי להיכנס לשאלה מה זה עושה ליחסינו עם עמים אחרים, אני רוצה להתבונן במה עושה לנו ההזדהות עם צד מוגבל של הקיום.

הקודש יוצג במקדש על ידי נר התמיד שאפשר היה להדליק אותו רק עם שמן טהור, שלא חולל על ידי מגע של גוי. הקשר המשולש חוזר כאן כמו בברכה – אור, קדושה וישראל. הסיפור על נס פך השמן מחבר גם הוא בין הרבדים – שמן קדוש המשמש להאיר את המקדש מסמן גם את השחרור הלאומי. חג החנוכה חל, במפתיע או לא, סמוך ליום הקצר של השנה. החג מסמן את התגברות האור על החושך במובן הלאומי והתרבותי במקביל למהלך הטבעי של התארכות היום ביחס ללילה.

לעומת זאת, בקיץ, לאחר היום הארוך בשנה, כאשר הימים הולכים ומתקצרים, אנו מציינים את חורבן בית המקדש, ומתאבלים עליו. עבור תרבות המזהה את עצמה עם האור, התקצרות הימים מתקשרת עם חורבן ואבל על האור הנעלם. חורבן בית המקדש, כמובן, היה אירוע היסטורי שהתרחש בקיץ, כשם שחידוש העבודה במקדש בימי החשמונאים התרחש בחורף. אך ההבניה התרבותית של הזדהות עם האור ושלילה של החושך, נותנת הקשר נוסף שראוי להתבונן בו.

בתרבות הסינית, היין והיאנג מייצגים גם את הנקבה והזכר. יחד הם יוצרים את "ריבוא הדברים" – מכלול התופעות בעולם הנמצאות כולן בתנועה מתמדת ואינסופית. לכן לכל התופעות יש ערך המשתנה לפי ההקשר. הטוב הוא החיים בזרימה ובהתאמה להשתנות של הדברים. במסורת היהודית, עולם הדימויים מייחס לתופעות טבעיות ערך חיובי או שלילי. האור מזוהה עם הטוב והחושך עם הרע. תפיסה זו מעודדת שיפוטיות. על מנת להיות טוב, עליך לבחור צד "הלנו אתה אם לצרינו" (יהושע ה', יג'). השיפוטיות יוצרת גבולות בין קבוצות – עמים, קהילות, אנשים בעלי אורח חיים שונה.

אין פירוש הדבר שעלינו לזנוח את המסורת היהודית ולאמץ את זו הסינית. דבר זה יהיה בראיה הסינית מנוגד לטבע הדברים. גם אין פירוש הדבר שאין טוב ורע. אך כדאי לתת למפגש עם התרבות הסינית לעורר תשומת לב לדימויים שאנו משתמשים בהם ולהשפעה שלהם. אולי מתוך כך, נוכל לקבל את החלקים השונים של עצמנו ושל אחרים ונמצא דרך לחיות עם ריבוא הדברים – האנשים והתופעות בעולם.


סרטון קצר ויפה על יין ויאנג