על התשוקה - בין פרשת בראשית לשיר השירים

הפעם הראשונה שהמילה תשוקה מופיעה בתורה היא בדבריו של אלוהים לאשה אחרי האכילה מעץ הדעת "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". בפעם השניה המילה מופיעה כשאלוהים אומר לקין, רגע לפני הרצח של הבל "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". שני פסוקים המפתיעים בדמיון שלהם זה לזה והיוצרים ביחד את המסגרת הרעיונית שבה הפרשה, ואולי התורה כולה, מתייחסת לתשוקה.

אז מה אנחנו רואים כאן? אתייחס לשלושה עניינים.

ההקשר - בשני הפסוקים התשוקה מופיעה בהקשר של חטא. בפסוק הראשון, ההקשר הוא העונש על החטא הראשון. בפסוק השני, החיבור בין תשוקה וחטא כבר ממש מפורש "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו". נראה שהסיפור לוקח אותנו ישר ל worst case scenario. תשוקה עלולה להוביל לרצח!

אך שימו לב, של מי התשוקה כאן? אנחנו רגילים בלי לשים לב להפוך את משמעות הפסוק בראשנו ולקרוא "אליו תשוקתך" כלומר שקין, או האדם באופן כללי, משתוקק אל החטא. אבל מה שכתוב הוא "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו" כלומר התשוקה היא של החטאת! החטא הופך כאן לישות בעלת רצון משלה. הדימוי "לפתח חטאת רובץ" מצייר מין חיה קדמונית, אולי מפלצת שאורבת בפתחים ומשתוקקת לתפוס את האדם. כלומר התשוקה מתוארת כישות שלא שייכת באופן פנימי לאדם, אלא חיצונית לו ומאיימת עליו. סוג של outsourcing, שהופך את התשוקה לשייכת ל"אחר", לא אני.

כמו בסיפור המפורסם "הילד הרע" של לאה גולדברג, שעושה אדפטציה של הרעיון הזה לשפה של ילדים:

איך אסביר להם שזה לא אני?

זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים -

תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,

הילד הרע...

לך מפה, אני מבקש אותו

כי אני רוצה לגרש אותו

אבל הוא נטפל ונטפל

כבר ניסיתי הכל אבל אין לי ברירה

מה לעשות בו בילד הרע?

או אולי, כשקצת אגדל

יעזוב אותי וחסל?

ראינו עד כה, שהתשוקה מופיעה בהקשרים של חטא. ושהחטא הופך להיות ייצוג מונפש, כלומר שמיוחס לו קיום עצמאי הנושא את התשוקה ומאיים על האדם.

הענין השני המשותף לשני הפסוקים הוא יחסי כח.

בפסוק הראשון "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", נוצר אי שיוויון בין האשה והאיש, ונראה, לפחות לפי פרשנות אפשרית אחת, שהתשוקה של האשה משמשת ליצירת ההיררכיה – אישך יוכל למשול בך בגלל תשוקתך אליו, או על ידי שימוש בתשוקתך אליו.

האין זה מפתיע שהתשוקה היחידה שמוזכרת כאן היא תשוקה של אשה? בתרבות שלנו תשוקה של גברים הרבה יותר נוכחת במרחב הציבורי. ואולי אין זה פלא שתשוקה נשית עוברת הדחקה והסתרה בתרבות שהפסוק המכונן שלה מבטא שימוש בתשוקה נשית לצורך יצירת הכפפה ויחסי כוח.

בסיפור של קין יחסי הכח המתוארים הם בין האדם ובין החטא. " ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".

עכשיו בואו נתבונן רגע בדימיון שבין שני הפסוקים:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

" ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"

אי אפשר להתעלם מן ההקבלה בינהם. קין בפסוק "ואליך תשוקתו" מקביל לאיש "ואל אישך תשוקתך" והחטאת שהוא בעל התשוקה ושבו צריך למשול "ואתה תמשול בו" מקביל למי? לאשה, כמובן – "ואלי אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

באותה מידה שהחטא עבר הזרה והפך לסוג של אחר, גם האשה הופכת בהבניה הזו לסוג של אחר. היא זו הנושאת על כתפיה את ייצוג התשוקה ולכן גם מייצגת את החטא עבור האדם, הגברי כמובן. יצירת ההפרדה התפיסתית בין האדם לבין התשוקה מקבילה וקשורה ליצירת הפרדה בין בני האדם ויצירת אחרות בינהם, בראש ובראשונה בין גברים ונשים. ההפרדה הכפולה הזו, היא הבסיס ליצירת יחסי כח בחברה.

הענין השלישי הוא הקשר לחיים –

ברור שתשוקה חיונית להמשך החיים. למעשה היא נושאת בתוכה את החיוניות עצמה. ולכן מעניין שהיא מופיעה באותו סיפור שבו מופיע עץ החיים. אם לדייק, סיפור הגירוש מגן עדן, מופיע בין שני הפסוקים שהזכרנו העוסקים בתשוקה. בפסוק הראשון התשוקה הופכת להיות כלי למיסוד של יחסי כוח בין גברים ונשים, אז נוצר ניתוק מעץ החיים, מקור החיים עצמם, ובסופו של התהליך, התשוקה הופכת להיות גורם שנתפס כזר לאדם עצמו.

אפשר להבין את כל היחס לתשוקה כביטוי של הגירוש מגן עדן. התשוקה המייצרת חיים, ולכן מחוברת לעץ החיים, נמצאת מעתה שם, בגן העדן שאין לנו גישה אליו. אם היא לא חלק מאיתנו, היא הופכת בראש שלנו לאיזה 'אחר'. מתוך האחרות שלה היא נתפסת כמאיימת, והופכת למפלצת החטאת הרובצת בפתח. ואנחנו נדרשים ללמוד למשול בה, כלומר להיות באיזה שהם יחסי כוח איתה.

מכאן ואילך תשוקה תייצג את האסור, את מה שלא, כמו ב"לא תרצח", "לא תגנוב" "לא תנאף" " לא תחמוד". ועוד הרבה 'לא' קטנים. בהחלט, גבולות הם דבר חשוב מאד. אך האם הדבר הנכון ביחס לתשוקה הוא רק השאלה מה לא?

אמנם המילה תשוקה לא מופיעה שוב בתורה, אבל למזלנו היא כן מופיעה פעם אחת בכתובים. בפסוק שיכול לתת לנו מפתח להבנה אחרת של כל הענין. בשיר השירים, פרק ז' בפסוק "אני לדודי ועלי תשוקתו". אז מה שונה כאן? אתייחס לשלושת הנושאים שעלו בדיון בבראשית.

קודם כל ההקשר – ההקשר כאן הוא לא הקשר של חטא! אלא... הקשר של אהבה. פתאם כשחושבים על זה זה נראה מוזר שתשוקה מופיעה בהקשר של אהבה רק כאן, לא? האין זה המקום שאליו היא שייכת באופן טבעי?

ומי הדוברת? אשה. טוב, זה מתחיל להיות מעניין.

היא מזכירה תשוקה גברית "עלי תשוקתו" עוד משהו שלא הוזכר קודם. אין זה במקום תשוקה נשית, אלא בהשלמה אליה. אנו רואים זאת בחלק הראשון של הפסוק "אני לדודי" וגם לכל אורך שיר השירים המלא בתשוקה נשית החל מן הפסוק הראשון "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אז ההקשר הוא הקשר של אהבה, זוגיות והדדיות.

שנית – שאלת יחסי הכוח - האם האשה תעשה היפוך ותשתמש בתשוקה הגברית לצורך שליטה בגבר כגון – עלי תשוקתו ואני אמשול בו? המילים הראשונות בפסוק "אני לדודי" מזכירות שני פסוקים קודמים בשיר השירים:

"דודי לי ואני לו הרועה בשושנים" מפרק ב'

ו"אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" מפרק ו'.

שני פסוקים מקבילים אך בעלי סדר הפוך ... המבטאים את היחסים השיוויוניים שהאשה הדוברת בשיר השירים מנסה לייצר לכל אורך המגילה. לאורך המגילה יש גם המון ביטויים של התרבות הפטריארכלית השלטת. נראה לפעמים שהם ממש מנסים ליצור הדמיה של הפסוק מבראשית "ואליו תשוקתך והוא ימשול בך". אציין רק דוגמא אחת שבה בפרק ד' האיש מתייחס לאהבה ברצף של ארבעה פעלים – באתי, אריתי, אכלתי, שתיתי... נראה לי שלא צריך להכביר מילים.

אבל פרקים ו'-ז' הם הפרקים של התיקון, בהם מצליחה להיווצר מערכת יחסים קשובה, שיוויונית והדדית. והמילים "עלי תשוקתו" מהוות את נקודת המפנה שבה האשה משתכנעת בשינוי שחל ביחסו של האיש אליה ובמחויבות שלו לקשר. אז בנוסף להדדיות, יש כאן גם תפיסה שיוויונית שמוותרת על יחסיה כח.

שלישית – הקשר לחיים ולעץ החיים –

הפסוקים הבאים אחרי המילים "ועלי תשוקתו" אומרים –

"לכה דודי נצא השדה

נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים

נראה עם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרימונים

שם אתן את דודי לך".

קודם כל, מבחינת הדימויים, אנו חוזרים אל הגן ואל עצי הפרי, כמו בגן עדן.

"לכה דודי נצא השדה" ממקומות אחרים במגילה אנו לומדים שהיציאה אל השדה מסמנת את ההקשבה, פנימה והחוצה, לזמן ולמקום המתאימים.

"נלינה בכפרים נשכימה לכרמים" פירושו במתינות. יש את כל הלילה והיום לפנינו. לאט. נלינה ונשכימה.

"נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרימונים" בשלותם של הגפן והרימון מסמנת לאורך המגילה את הבשלות לאהבה.

"שם אתן את דודי לך" פירושו – בסוף תהליך של ברור, במקום ובזמן שיימצאו מתאימים.

האשה מציעה כאן מסע גילוי משותף שבמרכזו התבוננות והקשבה. המתינות והקשב העמוק, פנימה והחוצה, הם המאפשרים הבחנה בין מערכת יחסים בשלה לזו הבוסרית, ובין תשוקה שבמקומה לזו שאינה במקומה. כך אפשר לשמור על גבולות ברורים גם בלי רטוריקה של פחד מן החטא וצורך לשלוט בו. גם אם יש חשיבות ל'לא', אין צורך להיאחז באיסור, יש כאן התמקדות במה כן – כן לאהבה, כן לשיוויוניות, כן להדדיות, כן להקשבה, כן למתינות, כן לתשוקה, כן לחיים.

כמו בקטע המפורסם המסיים את יוליסס של ג'יימס ג'ויס. גם שם מופיעה פרספקטיבה נשית לאחר רוב הספר שמתאר פרספקטיבה גברית:

…then I asked him with my eyes to ask again yes, and then he asked me would I yes to say yes my mountain flower, and first I put my arms around him yes, and drew him down to me so he could feel my breasts all perfume yes, and his heart was going like mad and yes, I said yes I will Yes."

…then I asked him with my eyes to ask again yes, and then he asked me would I yes to say yes my mountain flower, and first I put my arms around him yes, and drew him down to me so he could feel my breasts all perfume yes, and his heart was going like mad and yes, I said yes I will Yes."

ראינו שבבראשית מיסוד יחסי הכח בין גברים ונשים, היה קשור לניתוק מעץ החיים, להזרה של התשוקה ולצורך להיות בשליטה מול החטא המאיים. בשיר השירים יש היפוך של כל התכנים – יש שיוויוניות, חיבור לחיים, חיבור לתשוקה והקשבה במקום שליטה.

אעז ואומר שההיפוך הזה הוא - הוא להט החרב המתהפכת השומרת את דרך עץ החיים.

נאמר בבראשית "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" לאחר החטא והגדרת יחסי הכח המתבטאת בפסוק "ואליו תשוקתך והוא ימשול בך" הסכנה היא שיחסי הכח האלה ישמרו לנצח. פן ישלח ידו - בעל הכח, ויוכל לאכול מעץ החיים ולשמר את הכח אצלו לעולם. לכן, הדרך אל עץ החיים מותנית במעבר דרך החרב המתהפכת. היא מייצרת אפשרות להגיע לעץ החיים רק באמצעות שינוי פרדיגמטי בתפיסת היחסים בין גברים ונשים ובין האדם לתשוקותיו.

באמצעות המאפיינים שהזכרתי אפשר לשוב ולהתחבר לחיים ולהרגיש שהם זורמים דרכנו ומכוונים אותנו בעוז, בבהירות, בשלום, בעדינות.

ההשוואה הזו בין המקום של התשוקה בבראשית למקום שלה בשיר השירים מזכירה לי, להבדיל, עוד סיפור נפלא של לאה גולדברג (לפי קורני צ'וקובסקי) – "כך ולא כך":

אמרה ענת "צייר לי עוד תמונה אחת. אני רוצה שיהיו בתמונה בית יפה וים וספינה"

אמר אבא "טוב". עיפרון לקח וצייר לה תמונה חדשה, הנה כך.

הסתכלה ענתי וצחקה, צחקה, כמעט שהתפקעה "אבא, אתה מבולבל היום. הלא זה בלבול נורא ואיום. מי ראה דבר כזה בעולם – ספינה על הר ובית בים"

אבא אמר "נכון הדבר. הבית צריך לעמוד על ההר, וספינה בים, בבקשה. אצייר לך מיד תמונה חדשה"

ותיקן את הכל. הנה כך:

"כן, עכשיו זה בסדר, עכשיו זה נכון. כל דבר עומד במקום הנכון".

התשוקה בין האוהבים המחויבים זה לזו, החיבור מתוך הקשבה פנימה והחוצה ובני ובנות אדם וחוה פנים אל פנים בגובה שווה. נאמר "אל אישך תשוקתך" – התשוקה כאן מיוחסת לאשה כי היא שומרת עליה. היא נשארת מחוברת אליה. גם במערכת היררכית, של יחסי כח, של ניצול. היא לא מוותרת עליה, גם כשהיא מודחקת. שומרת עליה מכל משמר, כי היא זו שיכולה לעורר את הלהט, להט החרב המתהפכת שיאפשר את החיבור מחדש לעץ החיים ממקום חדש וישן בו זמנית "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך".