מהות העבריות

עודכן: 31 בינו׳ 2021

"עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא"

מכנעניות לעבריות ויראת אלוהים

גרסה של מאמר זה התפרסמה ב'מקור ראשון' ביב' ניסן התש"ף, 6.4.20



כנעניות


הפעם הראשונה בתורה שמוזכר שעבוד של אדם לאדם היא כאשר נח מקלל את נכדו כנען בגלל כעסו על בנו, חם "וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו" (בראשית ט', כה'). (זאת מלבד הפסוק "והוא ימשל בך" המתאר את יחסי הכח בין גברים ונשים. נושא שאליו לא אתייחס כאן). נראה שהשם כנען עצמו קשור לשורש כ.נ.ע המסמן הכנעה. כאשר נח מקלל את כנען, הוא מכונן היררכיה בתוך המשפחה גם במישור הרוחבי – בין האחים, וגם במישור האנכי, בין דורי - כאשר הסבא הופך את נכדו לקרבן של כעסו על בנו. בפסוק הבא נאמר "וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמֹו" הוא מייחס "שייכות" של האלוהים לבנו שם ומצדיק בעזרת זה את השעבוד של כנען. תפישה של אלוהים כנוטה לצד אחד משחזרת את חוסר השוויון שביטא אלוהים כמה דורות קודם כשקיבל את מנחתו של הבל ודחה את זו של קין.

כמה דורות אחר כך, אלוהים פונה אל אברהם ואומר לו "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב', א'-ג'). אלוהים קורא לאברהם להנכיח יחס בין-משפחתי אחר, יחס של ברכה לפיו הקשר בין ובתוך משפחות אינו מתבטא ביחסי שליטה אלא ביחסים של ברכה. המקרא מספר לנו שאברהם לקח את כל אשר לו "וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן" (בראשית יב', ה') ומדגיש את שם הארץ פעמיים. האתגר של אברהם הוא אתגר של תיקון - דווקא בליבה של ארץ כנען הוא נקרא לייצר דוגמא לאחווה ונתינה ולהחיל את יחס הברכה על חברה שבה הדגם המרכזי הוא יחס של שעבוד.


אך גם בין צאצאיו של אברהם, ממשיכה להדהד התפישה שבין אחים מתקיימת היררכיה. הדבר בא לידי ביטוי בגירושו של ישמעאל כאשר שרה אומרת "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק" (בראשית כא', י'), בברכת יצחק ליעקב "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כז', כט'), ביחסים בין יוסף ואחיו ועוד.

בכל הסיפורים על יחסי האחים בתוך המשפחה, מדגישה התורה את היותם של האבות מתגוררים בארץ כנען. למשל, הפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז', א') מופיע כפתיחה לסיפור על יוסף ואחיו. הפסוק "וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (בראשית מב', יג') מתאר את האובדן שקרה למשפחה בעקבות יחס הניכור בין האחים. אפשר לפרש זאת במובן מופשט – מבלי משים האבות ממשיכים להתנהל על ידי התפישה המיוצגת על ידי כנען, תפישה של היררכיה ושעבוד בתוך המשפחה.

ארץ כנען מוזכרת רבות בתיאור ירידתם של בני ישראל למצרים, לפי הכתוב, מצרים היה אחיו של כנען. שניהם היו בניו של חם בן נח. "וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן" (בראשית י', ו'). במצרים, לפי הסיפור המקראי, הרעיון של היררכיה הגיע לביטוי קיצון. לא רק בני ישראל שועבדו, אלא כל המצרים הפכו לעבדים של פרעה. "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (בראשית מז', יד'). שרשרת השליטה שוכללה באופן שיצר מרחב של ניכור ואכזריות.


עבריות

לעומת זאת, המונח 'עברי', שפירושו הבסיסי הוא צאצא של עבר שהיה נינו של שם בן נח, מופיע בהקשרים שבהם אדם פועל מתוך דאגה לאחר תוך התנגדות לשעבוד ולקיחת סיכון אישי. הפעם הראשונה שהמילה מופיעה היא בסיפור שבו חמישה מלכים שהיו משועבדים למלך כדרלעומר מורדים בו "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ" (בראשית יד', ד'). לאחר שהם מפסידים במלחמה, נלקח בשבי לוט, אחיינו של אברם, ונאמר "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד', יג'). אברם יוצא להתקפה על הצבא החזק החוזר ממסע ניצחון על מנת לשחרר את לוט, בן אחיו, ואת השבויים האחרים. הוא מסרב לקבל תמורה ומרים את ידו "אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד', כב'). ההכרה של אברם באלוהים כאלוהי כל הברואים היא המובילה אותו לסכן את עצמו בנסיון להציל את אדם אחר כיון שהוא רואה את עצמו ואת האחרים כברואים של אלוהים בעלי חשיבות שווה. "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו', א') מדגישה התורה את הקשר, אלוהים מתגלה לאברם, כורת איתו ברית (ברית בין הבתרים) ומבטיח לו לרשת את ארץ הכנעני. כלומר ההתנהגות המכונה בשם הקוד 'עברי' – דאגה לאחר, התנגדות לשעבוד ולקיחת אחריות תוך סיכון אישי, היא המקנה לאברם את הזכות על הארץ שהייתה קודם לכן נוהגת בדפוסים המכונים בשם הקוד 'כנעני' – ניצול ושעבוד.

יוסף מכונה "איש עברי" על ידי אשת פוטיפר כשהוא מסרב להישמע לציוויה, שומר על יושר אישי ומשלם על כך מחיר כבד. "המיילדות העבריות" מכונות כך כשהצילו את התינוקות. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים" (שמות א', יז') מדגישה התורה פעמיים לומר לנו שהן יראו מאלוהים יותר מאשר מפרעה ושיראת אלוהים מביאה אדם אחד להציל אדם אחר תוך מוכנות לסכן את עצמו. משה מכונה "מילדי העברים" על ידי בת פרעה כשהיא בוחרת להציל אותו מתוך חמלה בניגוד לציווי של אביה "וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה" (שמות ב', ו'). משה מגלה את העבריות שלו כשהוא מזדהה עם אחיו בזמן שראה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב', יא'), הורג אותו ואחר כך נאלץ לברוח. כשאלוהים שולח את משה להתעמת עם פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים הוא מזדהה כ"אלוהי העבריים". מתוך כל ההקשרים האלה מובן כי יציאת מצרים אינה רק שחרור לאומי של עם אחד משלטונו של עם אחר, אלא היא ניצחונה של התפישה של אחווה ואחריות על פני התפישה של שליטה ושעבוד.


מארץ כנען לארץ ישראל

המונח ארץ כנען ממשיך ומופיע בתורה בהזדמנויות שונות המתארות דפוסי התנהגות לא ראויים הקשורים ליחסי כח. למשל באיסור גילוי עריות נאמר "כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ" (ויקרא יח', ג'). היום עם עליית המודעות למשמעות של גילוי עריות, אנו מבינים שלא מדובר באיסור שרירותי אלא בהתנגדות לדיכוי, מכיוון שגילוי עריות מתבסס על פי רוב על יחסי שליטה וניצול בתוך המשפחה.

בספר ויקרא בפרשות בהר-בחוקותי מתואר המבנה הכלכלי אותו שואפת התורה לממש בארץ. זהו מבנה כלכלי שוויוני המספק לכל אדם נחלה ממנה יוכל להתקיים. מצוות השמיטה והיובל מאפשרות שימור של השוויוניות ומעודדות ערבות הדדית מתוך תפישה של אחווה הדואגת לעצמאותו הכלכלית של כל פרט. גם כאן, השיטה הכלכלית הזו מוצגת כתנאי לירושתה של ארץ כנען. "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה', לה'-לח'). ארץ כנען ניתנת לאלה המחויבים להימנע מניצול ולפעול מתוך דאגה לאחר.

בפרשת משפטים מופיע האוקסימורון "עבד עברי" (שמות כא', ב') אולם בספר דברים כבר מודגשת האחווה כלפי מי שמצבו הכלכלי מחייב אותו לעבוד עבור אחר "כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים טו', יב'-טו'). התורה עושה כמיטב יכולתה לצמצם את תופעת העבדות ומדגישה את הערבות ההדדית העומדת בבסיס היחסים בין בני ישראל בניגוד לתפישה המצרית ממנה הצליחו להשתחרר.

האמירה הקיצונית ביותר היא בפסוקים "לֹא-תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל-תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים, יב', לא'). ראינו כי כנען מוזכר לראשונה כשסבו נח מקלל אותו ויוצר היררכיה ושעבוד בתוך המשפחה. תפישה זו מגיעה לביטוי הקיצוני שלה באפשרות של הקרבת הצאצאים כחלק מפולחן דתי. אברהם כמעט עשה את אותו הדבר לבנו יצחק. אך ידו המורמת קיבלה ציווי לעצור בעודה באוויר. זכותו על הארץ נקנתה על ידי דגם אחר של משפחתיות - פעולות של אחווה, נתינה ואחריות מתוך הכרה במעמדם השווה של כל הברואים בפני אלוהים.


חידוש העבריות

ההבטחה של הארץ לאברהם ולצאצאיו מבטאת תוכנית אלוהית של החלפת יחסי שליטה ביחסים של שוויוניות, אכפתיות וערבות במרחב הגיאוגרפי שאנו חיים בו. תוכנית זו התממשה באופן חלקי. קורבן אדם נעלם מן העולם, עבדות ממשית כבר אינה מקובלת וערכים של שוויון עומדים בבסיס הדמוקרטיה הנהוגה כאן ברמה כזו או אחרת. ירושלים הפכה למקום קדוש עבור בני דתות שונות המאמינות כולן בערכן של נתינה וצדקה, באופן המבטא את דברי הנביא ישעיהו "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּה... שֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע... וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי... כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נו', ב'-ז') המדגיש את הרלוונטיות של המקום לכל בני האדם. אולם הדרך עודנה ארוכה עד שכחברה נפתח כלים חברתיים כלכליים ופוליטיים שיהפכו את הערכים האלה להנהגה שמחלחלת לכל רמות הקיום ורבדי האוכלוסיה.

המילים כנעני ועברי הן מושגי גזע הטומנות בחובן את היפוכן. על פניו, התורה מתארת את "קבוצת השווים" כבני ישראל ומורה על השמדת הכנענים על מנת לבסס מודל אנושי של שיוויון וערבות. אולם, לאחר מכן, המושג עברי מוזכר בפיו של יונה - "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר־עָשָׂה אֶת־הַיָּם וְאֶת־הַיַּבָּשָׁה" (יונה א', ט'). משימתו של יונה היא להביע אחריות כלפי תושבי נינוה שאינם יהודים ולהצילם מכליון. כשהוא מתאר את עצמו כעברי, הוא גם מזהה את עצמו כירא אלוהים שעשה את כל הברואים ולכן אחראי כלפיהם. באותה אמירה הוא אולי גם מבין את חוסר התוחלת שבניסיון שלו לברוח מאחריות זו.

כשם שעקידת יצחק השתמשה במודל המוכר של הקרבת הבנים רק כדי להוביל את אברהם לאפשרות של זניחת המודל הזה, כך הסיפור המקראי משתמש בשפה גזענית, אך טומן בתוכו את הרמזים המובילים אותנו להבנה מחודשת של הכוונה האלוהית. ראינו כי גם האבות התהלכו בארץ כנען, כלומר המשיכו לנהוג בדפוסים המייצרים היררכיה ושעבוד בין אחים ומשפחות. ההבניה הזו של מערכת היחסים במשפחה המורחבת ממשיכה להשפיע גם היום על העמים יוצאי חלציהם. הפצעים האלה נותרו פתוחים. סיפורי התורה מציגים לנו את האבות בגדולתם ובחולשתם ומאפשרים לנו ללמוד מהם ולתקן את שמצריך תיקון. לא לחינם כשהעם היהודי התחיל לחזור לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, מצא כאן אנשים התופסים את עצמם כבני ישמעאל.

ידועה האגדה על שני האחים שחלקו שדה ואת תבואתו ובלילה כל אחד מהם העביר אלומות לערימה של אחיו מתוך דאגתו ואהבתו אליו. על פי הסיפור, אותו שדה נבחר להיות מקום המקדש. מקורה של אגדה זו מסתבר אינו יהודי אלא מוסלמי והיא טומנת בתוכה אמת עמוקה על היחסים בין שתי הדתות האחיות היכולות לפעול על פי הדגם הזה של אחווה. באפשרותנו להיות יראי אלוהים, "עבריים" במובן שהתורה השתמשה במילה הזו, לפעול מתוך תפישה של שוויוניות וערבות הדדית תוך נכונות להתעמת עם תפישה היררכית ולקחת סיכון אישי. כך נהיה ראויים לחיות בארץ הזו יחד עם אחינו השותפים לערכים אלה מכל משפחות האדמה ובפרט מבני שם ועבר.

ארץ כנען הפכה לארץ ישראל (גם על שם זה יש להרחיב בהזדמנות אחרת). אך הנאמנות ל"עבריות", כפי שהתורה מתארת את משמעות המילה, יכולה לקחת אותנו הלאה למקום חדש שבו כדברי הנביא ישעיהו "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ... כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ" (ישעיהו סב', א'-ד'). אין באפשרותנו לדעת כיצד תיראה ותיקרא ירושלים בשלב הבא של התיקון הנדרש מאיתנו, אך אם נבנה זאת באחווה ובשותפות עם כל היושבים בציון כיום, אני מאמינה שיהיה הדבר לרצון לפני ה'.